<h1>כד הקמח לרבינו בחיי ערך שמחה</h1>
<h2>דף ל:</h2>
ועל כן יתחייב אדם להמעיט השמחה בעולם הזה ולתת אל לבו עבודת השם יתברך ושיהיה עיקר שמחתו עבודתו ומעשה המצות, וכן הוא אומר עבדו את ה' בשמחה, ואפילו בשמחת המצוה אמר וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה. ויתכן לומר כי לזה כונה התורה במה שכתוב בחג הסוכות, והיית אך שמח, בלשון מיעוט, כי מפני ששמח כבר בחג השבועות שהוא זמן הקציר, ובחג הסוכות תגדל שמחתו יותר ויותר שהוא זמן האסיף לאסוף תבואתו ושמנו ויינו ושאר פירותיו, על כן יאמר כי בזמן ששמחתו גדולה יותר שימעיט אותה ויחזירנה לדרך המיצוע, זהו, והיית אך שמח. אבל השמחה על מעשה מצוה בדרך הבינוני הוא שנצטוה אדם עליה, ועל זה הזכיר דוד בכאן, עבדו את ה' בשמחה, ביאר, כי השמחה שלימות העבודה, ועל כן היה ענין השיר במשכן ובמקדש בפה ובכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה, וזהו שאמר הכתוב בלוים, לעבוד עבודת עבודה, ודרשו רז"ל, אי זו היא עבודה לעבודה, הוי אומר זה השיר. כי היו הלויים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בשמחה, ומצינו בפסיקתא, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, אמר רבי איני יודע אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש, נגילה ונשמחה בך, בך, בתורתך, בך, בישועתך.
<h2>דף נט:</h2>
ומפני שחייב אדם למעט בשמחת העולם הזה, תקנו החכמים לברך על שנוי יין הטוב והמטיב, שהרי במקום שמשנים היינות אין ספק שיש שם ריבוי שמחה, וכדי למעט השמחה ההיא תקנו לזה ברכת הטוב והמטיב שהיא ברכת האבל, והיא שתקנו אותה ביבנה על הרוגי ביתר. ומצינו רבינו הקדוש שהיה מגדולי ישראל, תורה וגדולה במקום אחד, שהיה משכיר לבר קפרא ונותן לו ממון הרבה שלא יגרום לו שמחה ושחוק, הוא שאמרו במסכת נדרים יומא דמחיך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא, א"ל לבר קפרא לא תבדחן, ויהיבנא לך ארבעין גריוי דחיטי. אמר ליה חזי מר דבכל גריוא דקא בעינא שקילנא. שקל דיקולא רבא, חפייה כופרא וסחפיה על רישיה, אמר ליה הב לי חיטי דרשינא בך. אחוך, אמר ליה לאו אזהרתך דלא תיבדחן, אמר ליה חיטי דרשינא בך קא נסיבנא. ונראה כי בר קפרא היה רגיל בכך שהיה משמח לרבינו הקדוש בדברים והיתה כונת בר קפרא לשמים כדי שישמח רבינו הקדוש שהיה גדול וחשוב כמו מלך, ומתוך השמחה תבנה ותכונן תורתו ויהיו הדברים שמחים, וכענין שמחת כלי הניגון בנביאים, אך רבינו הקדוש שהעיד על עצמו בשעת פטירתו שלא נהנה מעולם בעשר אצבעותיו ואפילו באצבע קטנה, רצה בזה כי היה גדור בכל המדות אף כי במדת השמחה והשחוק והיה כל תנועותיו נמשכות אחר השכל ושקולות במאזני החכמה עד שאילו נטה לבו יום אחד לשמחת העולם הזה או לשחוק היה זה עונש לבני הדור.
